במזווה המזון של קרן המגדלור, לורה ונכדתה אוספות אוכל לעצמן ולבעלה של לורה, נכה צה"ל שלחם במלחמת המפרץ.
"אני מטפלת [בבעלי]", היא מסבירה. "הייתי חובש במשך שנים, אבל אז קיבלנו אותה, ונאלצתי לפרוש כי הוא לא יכול היה לטפל בה".
"הוא היה בחיל הנחתים ונסע למפרץ בפעם הראשונה כשהתחילה המלחמה ב-91'. זה פישל לו בברכיים, בגב ובקרסוליים, ובנוסף הוא אובחן עם פוסט טראומה", היא מוסיפה.
למרות שבעלה מקבל ביטוח לאומי, "לאמקבלים תלושי מזון עבור [נכדתם]. אז [יש לנו] הכנסה מאוד מצומצמת. אנחנו עושים הכל לבד. אומרים שאנחנו מרוויחים יותר מדי כדי לקבל עזרה, [למרות] שאנחנו לא מרוויחים כלום".
במיוחד לנוכח המגיפה המתמשכת, לורה ומשפחתה העריכו את ההזדמנות להסתמך על הסיוע של קרן המגדלור.
"זה היה קשה, קשה מאוד. עם הקורונה, ולנסות לחשוב על דברים בשבילה ולעשות חינוך ביתי דרך המחשב. לא קיבלנו את העזרה בארוחות הצהריים או בכל דבר אחר. אז, זה עוזר. לא יכולנו להסתדר בלי המגדלור".
"מגדלור הוא הדבר היחיד שמציל אותנו", היא ממשיכה, "ואנחנו מכירים את ג'ן (מתנדבת במזווה) עוד מלפני שהיא נולדה, אז ג'ן מחברת אותנו כמה שהיא יכולה. היא הביאה לנו ילקוט מלא בציוד לבית הספר ודברים כאלה. בלי הסיוע הזה, לא, לא היינו יכולים לעשות את זה".
לורה, שבעצמה מתנדבת במזווה זה במשך חמש עשרה שנה לפני שאימצה את נכדתה, מעריכה במיוחד את התוצרת הטרייה שהיא מקבלת במזווה.
"[אנחנו מעריכים] את הבשר. בשר ומוצרי חלב. כי הם הכי יקרים בחנות. בשר ומוצרי חלב. ואז כמובן, בשבילה, פירות, ירקות, כל דבר כזה. והיא מעדיפה אותם על פני ממתקים".
לורה מדגישה את הכרת התודה שלה לתורמים ולמתנדבים שמאפשרים חלוקות כאלה - "לא יכולנו להסתדר בלעדיהם".